בנם הבכור של אוסנת ושי. נולד ביום י"ט באלול תשס"ג (16.9.2003). אח לרוני ומאיה.

נכד ראשון של שבט כהן, ונכד סקרן ואהוב למשפחת ביטון.

נדב היה ילד סקרן, חכם, חד הבחנה ויפה תואר. כבר מגיל צעיר הבין מצבים וקישר ביניהם. הוא גדל במושב בית חנן, התחנך בגן בקיבוץ פלמחים, בית ספר יסודי גן רווה בעיינות ותיכון בגבעת ברנר במגמת פיזיקה ופילוסופיה.

הוא היה מחובר למשפחה ולחברים בכל רמ"ח איבריו. אהב לרוץ, לגלוש בים ובשלג, לנגן בפסנתר, והיה מוקף חברים שהרגישו חלק ממשפחתו.

בגיל עשר נדב החל חוג גלישת גלים בפלמחים ובבר מצווה טס לסרילנקה לגלוש עם אביו וחבר כמו שאהב. במהלך התיכון התנדב במד"א עד לגיוסו ובמקביל גם הדריך בשומר הצעיר.

מגיל ארבע-עשרה החל להתכונן לשירות קרבי. הוא גיבש קבוצת חברים שהתאמנה יחדיו, והצטרף לתוכנית "אקספרט" להכנה לצה"ל. חלומו היה לשרת ביחידה מובחרת, והוא ראה בכך שליחות לאומית.

באפריל 2022 התגייס נדב לצה"ל, לסיירת אגוז. אחרי תשעה חודשים במסלול התובעני, עבר לגדוד 51 של חטיבת גולני. שירת כלוחם, קשר חפ"ק, ובהמשך מפקד חפ"ק. הוא לקח חלק בפעילויות מבצעיות בגזרת חברון, באימוני גדוד וחטיבה ברמת הגולן, ובתעסוקה בגזרת עזה.

באוקטובר 2023 כבר היה לוחם מוערך, אהוב ונחוש.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל כל הנמצאים באזור. בבוקר זה החלה מלחמה.

בבוקר השבת, בעת שהיה בביתו, הבין נדב את גודל האירוע שפרץ. הוא לבש מדים, לקח את רכב ההורים ויצא דרומה. חבר לכוח סמוך לרעים, התחיל להילחם, נפצע אך המשיך בלחימה.

להלן תיעוד הקרב ב-7.10 כפי שנדב כתב:

"זו הייתה עוד שבת, ממש שש שעות לפני הלכתי לבקר את יובל ונועה. מה שמשותף לכולנו כולנו משרתים תחת אוגדת עזה, אני בכיסופים, נועה ברעים ויובל בסופה. שש וחצי בבוקר אמא מעירה אותי אומרת שיש אזעקה. אני זוכר שלא הבנתי למה היא מעירה אותי ולמה היא הוזה שיש אזעקה בכל זאת קמתי, הלכתי לממ"ד ואמרתי לעצמי שכשאקום מחדש אבדוק מה עם החברים. אבל משם עוד אזעקה ועוד אחת ופתאום סרטונים של מחבלים באמצע הארץ, ופתאום מדווחים בקבוצות שמוצב מו"פ עומד ליפול.

עד היום לא יודע למה הרגשתי שאני חייב להיות שם. מהר מאוד מארגן הסעה עם שי ומעיין ונוסע לכיוון. כל הדרך שי מכין אותנו שיש אסון אבל אי אפשר באמת לתפוס את גודל האירוע. עוברים את צומת אורים ומשם פתאום מתחילים לראות הרוגים בצד הדרך.

בערך בכניסה לעין הבשור קיבלנו צרור יריות לרכב. מהר מאוד מגיע אלי מישהו ומחביר אותי למג"ד שלי. משם מתחילים לנהל לחימה כפרט חוליה בלי ציוד ומגיעים ליער רעים.

משם לאחר כמה קרבות באזור פתאום מגיע אוטובוס אנו עוצרים אותו לשאול לאן הוא מגיע הוא אומר שלמוצב כיסופים. לאחר נסיעה, תנועה רגלית לא ארוכה והיתקלות בש"ג של המוצב אנחנו פוגשים את הסמג"ד שנותן תמונת מצב אופטימית סך הכול...

מתארגנים זריז על ציוד, ומשם מתחילים לטהר את המוצב. מתחיל קרב של שעתיים וחצי, ומגיע עוד מחבל ועוד אחד וזה לא משנה בכמה פגעתי הם רק ממשיכים לבוא. לאחר שעתיים של קרב הגיע צוות מאגוז להציל אותנו, אני חייב להם את חיי ללא ספק...

משם התארגנו לכבוש את כיסופים ושם פגשתי את ריף, את החיבוק איתו לא אשכח לעולם. כולם היו בטוחים שמתתי ואת זה הבנתי על הקול החושש של ההורים שלי בשיחה הראשונה".

בהמשך נדב נכנס לתמרון הקרקעי ברצועת עזה בתפקיד מפקד חפ"ק מג"ד, והשתתף בו כחמישה שבועות.

לאחר מכן הגדוד נשלח להגן על יישובי הצפון עד לתמרון הקרקעי בלבנון, שם נפצע נדב שוב, אך סירב להתפנות והמשיך בלחימה. לאחר הפסקת אש בלבנון, הגדוד עבר לאבטח בחרמון הסורי ובינואר 2025 חזר עם גדודו לעזה, לגזרת ג'באליה.

לאחר חתימת הפסקת האש בעזה, הוצב נדב בפרימטר המבצעי.

ב-6 בפברואר 2025, בלילה סוער, קרסה במת הרמה על אוהל מגורים. זרוע המנוף פגעה ישירות באוהל ונדב נהרג.

סמל ראשון נדב כהן נפל בקרב ביום ח' בשבט תשפ"ה (6.2.2025). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בבית חנן. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.

כתבו בני המשפחה: "נדב חלם ללמוד רפואה ולהציל חיים כפי שעשה כל חייו. לקראת סוף השירות כבר החל לתכנן את הלימודים ואת החיים האזרחיים.

סיפור חייו הוא סיפור של אהבה, אומץ, שליחות ונפש נדירה. סיפורו מהדהד בלבבות רבים, משפחה, חברים, מפקדים ולוחמים שלחמו לצידו. 'אין אף אחד שיעשה את זה במקומנו', כדבריו.

את טקסי השבעה והשלושים ליוו אלפים, משפחות שכולות, חברים, קצינים, אזרחים ואוהבים – כולם חשו כאילו איבדו בן.

נזכור את נדבי שהיה מלא שמחה עם חיוך ענק, חכם, מצחיק ושר בקולי קולות את השיר 'גולני שלי'.

ואם הייתם מדברים איתו עכשיו היה מסיים את השיחה ב'אוהב אותך אבאלה'".

את הטקסט הבא, סיפרו ההורים, כתב נדב כפוסט פרידה עם השחרור מהשירות הסדיר, ושילב בו טקסט שכתב בתמרון בעזה - נדב כהן, זייתון, 17.11.2025:

"היום הגיע לו היום ה-19 לתמרון. בשבת רגילה הייתי קם שותה קפה מתבאס או שמח על הסופ״ש שהיה. שבת בשבילי זה יום רגוע, יום שבת אתה נח פיזית אבל חשוב יותר נפשית. יום למשפחה וחברים, יום לטיולים ומסיבות בפועל, יום להיות נער בן 20 ולהנות מהטוב שיש לעולם להציע מבלי לחשוב על מחר.

מדי פעם עולה לי מחשבה על בני גילי בכל העולם. הם עכשיו בקולג' חוגגים, שותים, מעלים סרטוני טיקטוק מפגרים. ואני פה בעיר עזה עם קסדה על הראש ונשק נושא את עול ביטחון המדינה לבד עם עוד חבורה קטנה מאוד של אנשים שבחרו בטובת הכלל לפני טובתם האישית. וגם עולה לי המחשבה שהם לעולם לא ידעו מה זה חבר שנהרג מולך. מה זה להילחם על החיים שלך. מה זה שהבעיות שלך הן כמה אויב תפגוש היום ולא איך השיער שלך הסתדר הבוקר.

האם אני מקנא בהם? כן. האם הייתי מתחלף איתם? בחיים לא. כי הם לעולם לא יחבקו את אמא וירגישו הכי ברי מזל בעולם, יאכלו אוכל חם ולא יצטרכו יותר מזה, יכירו משפחה חדשה בחייהם, אחים לנשק. או בקיצור הם לעולם לא יזכו לדעת מה זה אושר.

מגיל קטן אומרים לנו שככל שנצליח יותר בחיים ונהיה עשירים יותר, מוצלחים יותר, ככה האושר שלנו יגדל. בגילי הצעיר אני יודע שזה לא נכון. אושר קשור לפרופורציות. רק אדם שלקחו לו את הכול, אוכל חם, מקום לישון, את האנשים שהוא אוהב, את הוודאות, ידע להעריך אבל באמת את האוכל של אמא, את המיטה בחדר, את הזמן עם האישה שהוא אוהב. או רגע של שקט שבו צרות היום נעלמות לרגע. אז תודה לגדוד 51 שהיה לי כבית, לאנשים היקרים שחלקם כבר לא איתנו שלימדו אותי שאפשר למצוא עוד משפחה בחיים, ומפה ישר למילואים".